<h1>רבינו ירוחם נכ"ח ח"ב</h1>
<h2>דף ח.</h2>
מלקט עצמות המת אסור בחולו של מועד פשוט במועד קטן. ועוד פשוט שם המלקט עצמות מכל הקרובים שמתאבל עליהם בשעת מיתתם מתאבל עליהם בשעת לקו' עצמו' כל היום כלו ולערב אין מתאבל עליהם אפילו הם צרורין בסדינו ר"ל שלא נקברו ואותו יום נוהג כאבל בעטיפת הראש ובכפיית המטה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ורחיצה וסיכה וכל מה שאסור באבל. וכן פשוט באבל רבתי פירוש כל אותו היום נוהג מדרבנן ולפיכך מותר לאכול בשר ולשתות יין מדלא קראו הכתוב אונן אלא מתאבל ואפילו שלא נקבר ורבי מאיר כתב שאם לא נקבר שאסור לאכול בשר ולשתות יין כשעה שמת עד כאן ותמה עליו הרא"ש. ומה שכתבתי שאסור ללקט עצמו' בחולו של מועד כך כתב רי"ף. וכן כתב הרמב"ם שאין מפנין המת מקבר לקבר ולא העצמות בחולו של מועד אבל הראב"ד כתב שמותר ואף על גב דאמרינן דנוהג כל אותו יום כל דברי אבלות וקורע מדרבנן הוא ודחי ליה חול המועד ולפי' אינו מתאבל עליהם ששמחת הרגל עליו עכ"ל. כל שקורעין עליו במיתתו קורעין עליו בשעת לקוט עצמות וכל שאינו מאחה בשעת מיתתו אינו מאחה בשעת לקוט עצמות. לקוט עצמות אינו אלא יום א' לפי שאין מלקטין עם חשכה היה עומד ומלקטן כל אותו היום וחשכה מותר ביום שלאחריו ואין עומדין עליהם בשורה ואין אומרי' עליהם ברכת אבלים אבל אומרי' עליהם תנחומין לעצמן ואין מברין עליהם בחבר העיר אבל מברין עליהם בתוך ביתם פשוט באבל רבתי. וכתוב בירושלמי [פ"א ה"ה] בראשונה היו קוברין אותו במהמורות ר"ל בחפירות נתאכל הבשר מלקטין העצמות וקוברין אותן בארוני' אותו היום היה מתאבל ולמחר היה שמח שנינוחו אבותיו מן הדין אמר רבי אלעזר בר' צדוק כך אמר לי אבא בשעת פטירתו בתחלה קברני בבקע' ולבסוף לקט עצמותי ותנם בארזי' ולא תלקט אתה שלא יהו בזויין בעיניך וכן עשיתי לו נכנס רבי יוחנן ולקטן ופירש עליהם אפרסקל ונכנסתי אני וקרעתי עליה' ופירשתי עליהם את הסדין ונתתי עליהם חפורים יבשים פי' מיני עשבים ע"כ בירושלמי. אין שמועה לליקוט עצמות ודוקא ששמע למחר אבל אם שמע בו ביום יש שמוע' לליקוט ומתאבל עד הערב אף על פי שלא היה בשעת ליקוטן ואין אומרי' עליהם קינים ונהי ולא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים אבל אומרים עליהם דברי קלוסין פי' להקב"ה שהו' ממית ומחיה וי"מ מקלסין המת ומספרים בשבחיו. ואין מפרקין העצמות ואין מפסיקין את הגידין אלא אם כן נתפרקו העצמות מעצמן ונפסקו הגידין מעצמן. וכל העצמות אדם מלקט חוץ מעצמות אביו פי' שלא ילקטם בידו אבל אחרים מלקטין לו. לקוט עצמות אינו אלא משיכלה הבשר שכשיכלה הבשר אין הצורה ניכרת בעצמות אדם. לא ילקט אדם עצמות שני מתים בראש אפרסקל מכאן ובראש אפרסקל מכאן כי סוף אפרסקל להתאכל וסוף העצמות להתאכל ונמצא עצמות שני מתי' מתערבי' אלא מלקטן ונותנן כל אחד לעצמו בארון של ארזים כל זה פשוט בירושלמי. המלקט עצמות והמוליך עצמות ממקום למקום והמשמר עצמות פטור מק"ש ומן התפלה ומכל מצות האמורות בתורה ואם רצה להחמיר על עצמו הרי זה לא יחמי' מפני כבוד העצמות ואין הפרש בזה בין בחול בין בשבת ואפילו שירחק מהם ד' אמות ואפילו שהיו עמו בספינה וסלקן לצד אחר ואפילו של קרובים או של אחרים ואפילו חבילה עמו בכל ענין פטור כל זה פשוט באבל רבתי. וכן כתב הרמב"ן כת"ק דפטור בכל ענין ולא חלק בכל מה שכתבתי. מוליך עצמות ממקום למקום לא יתנם בשק ויתנם על החמור וירכב עליהם ואם מתירא מפני גוים או מפני לסטים מותר. ודוקא לרכוב עליהם אסור אבל אם מפשילן לאחוריו על החמור מותר פשוט בברכות [י"ח ע"א].
אסור ללקט עצמות אביו ואמו אבל אחרים מותר ללקטם ומתאבל עליה' כל היום כלו ולער' אין מתאבל עליהן אפילו צרורים לו בסדינו ולא ילקטם הוא בעצמו פירוש שלא יהיו בזויים עליו אבל אחרים מלקטי' לו וקורע עליו וכל שאינו מתאחה בשעת מיתתו אין מתאחה בשעת לקוט עצמות פשוט במועד קטן וכתב הרמ"ה דכל יום לקוט קודם שנקב' יש עליו דין אונן ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין כמו שכתבתי בחלק אח' בדין מי שמתו מוטל לפניו ואחר שנקבר נוהג כל אותו היום כל דיני אבלות ולערב מותר בכלן ויש מפרשים דנרא' דכל אותו היום כל דין אבלות עליו ואין לו דין אונן כלל אבל מכל מקו' ראוי לסמו' על הרמ"ה כי תלמידו הוא החולק עליו כמספק.
<h2>דף יא:</h2>
דבר האבד כגון פשתנו לעלות מן המשרה או בור יינו לגוף או זיתיו הפוכים או שהגיע עונת המים שלו להשקות שדהו והגיע בימי אבלו ואם לא ישקה הוי פסידא דלא הדר שלא יתנו לו מים יום אחר במקומו להשקותו כי כל בני הבקעה כל א' משקה יומו הקצוב לו וכן כל כיוצא מדב' האב' לאבל בימי אבלו מותר לעשותו על ידי אחרי' אבל הוא עצמו אסור אפילו בצנעא ואפילו שאין שם אומן אלא הוא ואפילו שדב' האבד מותר לעשותו הוא בחול המועד לאבל אסור שהחכמים החמירו בדבריהם יותר משל תורה פשוט במועד קטן וכן פסק רי"ף דאפילו אין אומן אלא הוא דאסור שלא הביא ההיא דרשב"ג וכן פסק רבינו מאיר אבל הרמב"ן פסק כרשב"ג וכן התו' דאם אין אומן אלא הוא דעושה הוא בעצמו בצנעא בדבר האבד והראב"ד כתב כרי"ף דאסור עד שלשה ימים מכאן ואילך עושה בצנעא אם אין לו אומן אלא הוא בדבר האבד כדאמרינן אם אין לו מה שיאכל כדלקמן. כתב הרב ברשב"ץ ז"ל והטעם בזה לעניות דעתי לפי שבחול המועד כלם אסורי' בעשיי' מלאכה ואפילו בגוי אמרינן במסכת משקין כל שאסו' לעשותו אסור לומר לגוי לעשותו לפיכך כשהתירו מלאכת האבד לכל התירוה ומאי חזית דבעל המלאכה לא יעשה ואחרים יעשוה בשבילו אבל באבל הוא לבדו אסור בעשיית מלאכה וכ"ע שרו ובמלאכתו כיון שהיא דבר האבד ואיפשר לעשותה על ידי אחרי' לא תעשה על ידו עד כאן. ועוד מוכח שם דאינו נקרא דבר האבד שדהו חרושה לזורעה או פשתן או מין אחר לא מיקרי דבר האבד בין לזרוע מבוכר או מאוחר. בלן רוצה לומר מרחץ או ספר לרבים כי הרבים צריכין לו כתב הראב"ד בזו ההלכה כרבן שמעון בן גמליאל דמותר כיון שהגיע הרגל והוא אבל ורבים צריכין לו ורי"ף לא הביאה דסבירא ליה דגם בזו אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל וכן כתב רבינו מאיר ואף על גב דבתלמוד תורה התירו בשרבים צריכין לו תלמוד תורה שאני. האריסין פירוש שעושין בשדה ונוטלין חלק בפירות שליש או רביע וכן חכירי' פי' שנותנין מעות ידועים לבעל השדה דבר ידוע כגון סאה או סאתים וכן הקבלנין פירוש שנותנין מעות ידועים לבעל השדה כל אלו אם בעל השדה אבל הרי אלו יעשו ולא יניחו מלאכת הקרקע בשביל אבלותו כי בשל עצמן הם עושין מאחר שהן אריסין או חכירי' או קבלנים בקרקע פשוט. ועוד פשוט החמרין והספנין והגמלין של אבל הרי אלו לא ישכירו עצמן ולא בהמתן ולא ספינתן בימי אבלו בתחלה רוצה לומר להשכיר עצמן עתה תוך אבלותו פירוש ולא יעשו מלאכה תוך ימי אבלותו אפילו מלאכתם חוץ לעיר. ועוד פשוט ואם מוחכרים או מושכרים אצל אחרים קוד' האבלות הרי אלו עושין בימי אבלו. ועוד פשוט שכיר יום שלו אפילו בעיר אחרת לא יעשה כלומר אם יש לאבל שכיר יום בעבודת קרקע אפילו בעיר אחרת שאינם יודעים שהוא אבל ואין בו משו' מראי' העין, ואינו דומה לאריסין דהתם בשל עצמן הם עושין אבל שכיר יום ופועל כעבדו של בעל הבית הוא ורש"י פירש היה שכיר יום א' ונעשה אבל למחר קציצת השכירות לא יעשה דליכא פסידא כולי האי. ועוד פשוט היתה מלאכת אחרים בידו בביתו כגון שקבל לארוג בגד או לתפור קודם שאירע לו האבלות בין שקבלה בדבר ידוע בין בשכירות בין בקבלנות לא יעשה ואם הית' מלאכתו ביד אחרים פי' כגון שנתן מטלטלין לעשות לאחרים קודם האבלו' אף על פי שנתנה להם בקבלנות רוצה לומר בדב' ידוע לא יעשו אותה בביתו של אבל שמא יאמרו שמסיי' להם או שמא יאמרו שהשכירם בימי אבלו אבל בבית אחרים יעשו. וכתבו המפרשים ומכאן יש ללמוד שאם היה לאבל מלמד או סופר או פועל שלא יעשה בביתו אבל בבית אחרים מותר לעשות מלאכה שלו ודוקא שנתן להם המלאכה קודם ימי אבלו דאם שכרן בימי אבלו אסורים לעשות אפילו בבית אחרים וכתב הראב"ד ומה שאנו מחלקין בין אריסין וחכירין וכו' לחמרים וספנים וכו' משום דבאריסין אמרינן קרקע לאריסין עומדת אבל חמרים וכו' דרך בני אדם להחליף מזה לזה וכל המרבה בשכרו קודם ולפעמים נשכרין בזול לפעמים ביוקר ולפיכך אסור לכתחלה בימי אבלו. רש"י פירש כל זה בענין אח' וזה פירושו האריסים וכו' הרי אלו יעשו על ידי אחרים רוצה לומר אם האבל אריס או חכיר משו' פסידא דבעל הקרק' שלא יעבדו שדהו ישכור האבל האחרים במקומו החמרים וכו' פירוש שהאבל חמר או ספן לא ישכיר עצמו בתחלה בימי אבלות ואם היה קודם ימי אבלו מוחכר או מושכר אצל אחרים הרי אלו יעשו הן עצמן ולא יפסידו כל שכרן ובעלים נמי לא יפסידו כי באריסים וכו' שהוא קרקע יכול האבל לשכור אחר במקומו ועל כן לא התירו לו אלא על ידי אחרים אבל בחמר וספן לא אלא הן בעצמן יעשו כך פרש"י. וראשון נראה עקר וכן פירש הראב"ד. ולעולם לא תטעה כי יש הפרש גדול באלו הדברים בין קרקע לטלטל לפי המסקנא אם האבל אריס בשדה אחרים ישכיר פועלים שיעשו במקומו. ואם היה האבל חמר או ספן או גמל אפילו היה מוחכר או מושכר ביד אחרי' קודם ימי אבלותו לא יעשה דקולא גדולה היא פרש"י. ושכי' יום של אבל בעבודת קרקע אפילו בעיר אחרת לא יעשה ואריסי וחכירין וקבלנים בשדה של אבל הרי אלו עושין פירוש ואפילו נשלם זמן חכירותן קודם האבלות. וחמרים וספנים וגמלים של האבל לא ישכירו עצמן בתוך ימי האבלות לכתחלה. ואם היו מושכרים או מוחכרים אצל אחרים קודם ימי אבלותו הרי אלו יעשו וישלימו תוך ימי אבלותו ואם נשלם זמן חכירות' או שכירות' קודם התחלת האבלות הרי אלו לא יעשו ואם היתה מלאכ' אחרי' בידו פירוש מלאכת מטלטלין בין לקבלנות בין לשכירו' לא יעשה ואם היתה מלאכתו של מטלטלים ביד אחרים בבי' האבל לא יעשו בבית אחרים יעשו והוא שיהו מושכרים אצלו קודם ימי אבלותו ודבר האבד נעשין לאבל על ידי אחרים ואפילו שיש בו טורח גדול אבל לא על ידי עצמו. ואם אין שם אומן אלא הוא והוא דבר האבד יש אומרים שעוש' בצנעא אפילו תוך שלשה ימי' הראשונים של אבלותו ויש אומרים שאינו עושה אלא אחר שלשה ימי' כמו שכתבתי מחלקתם למעלה. מקבלי קבולת פירוש שקבלו עליהם מלאכת האבד בתוך התחום אסור ואפילו קבלוה קודם האבל כדי שלא יאמרו בימי אבלות מסרה להם וחוץ לתחום מות' הואיל וקבלוה קודם האבלות כך פרש"י הלכה דמקבלי קבולת בתוך התחום וכו' ודוקא בשבתות וימים טובים אבל בחול המוע' אפילו חוץ לתחום אסור ויש מפרשים בענין אחר דבכל אדם מיירי אבל נפקא מינה לענין אבל דבכל מקום שתמצא באבל שאסור קבולת שלו ביד אחרים מקרקע אפילו חוץ לתחום אסור כגון שכיר יום והראב"ד כתב כי מיירי בבנין שקבלו לבנות לו בית וזה אפילו חו' לתחום אסור דלא דאמי לאריסי וכו'. ועוד פשוט ואם רצה למעט בעסקיו ר"ל בדברי' המותרים ממעט ואם לא רצה לא חוץ מאביו ואמו שממעט כמו שכתבתי במקומו. דין שיש לאבל על אד' אינו תובע כל שבעה ואם היה דבר האבד כגון שמבקש לילך למדינת הים או שהיו עדיו חולים ומתירא שימותו עושה שליח ודן עמו כך כתבו הגאונים. שני אחים שני שותפין שני חנונין שאירע אבל לאחד מהם הרי אלו נועלין חנותן פשוט בירושלמי [פ"ג ה"ה] ונראה שגמר' שלנו חולק עליו שאין חברו בטל ממלאכתו ורי"ף לא הביא זה גמר' שלנו ההיא דמריון בריה ותרץ הראב"ד דודאי נועלין חנותן ואין השותף מתעסק בחנות בפרהסיא אבל בצנעא בתוך ביתו מתעסק בעסק השותפות אף על פי שחולקין בשכר ואם הוא אדם חשוב כלומר האבל שיש לו קול ואומרין בהמתו של פלוני עושה מלאכה בימי אבלו אסור ואפילו בבית השותף דה"ל בפרהסיא.
<h2>דף טו:</h2>
רחיצה שהאבל אסור בו. גופו אסור בין בחמין בין בצונן פניו ידיו ורגליו אסור בחמין ומותר בצונן פשוט בתעניות. ואם אסטניס הוא מותר לרחוץ בלילה הראשון כדפשוט בברכו' בגמרא וכתו' בירוש' דלא אסרו אלא רחיצה של תענוג אבל שאינה של תענוג מותרת. יולדת אבלה מותרת לרחוץ כך כתב רש"י. ועוד כתבו המפרשים כי למ"ד טבילה בזמנה מצוה כי זהו לדעת שמותרת לטבול טבילה של מצוה וכדאמרינן בי"ה ובט' באב, אבל לפי מה שפסק רבינו תם דטבילה בזמנה אינה מצוה נדה לא תטבול אם היא אבלה. לסוך אפילו שהוא אסור אם להעביר הזוהמה מותר כך פשו' בתעניות פירוש וכן אם יש לו חטטין בראשו סך כדרכו כדאמרינן ביומא [ע"ז ע"ב].
<h2>דף יז:</h2>
אבל שחל שביעי שלו רוצה לומר יום שביעי של אבלו' להיות בשבת והוא ערב יום טוב מותר לגלח בחולו של מועד דכיון דאם היה יום שביעי זה חול היה מותר לגלח מאחר שהוא שבת הוא אנוס אבל אם לא היה שבת היה מותר לגלח בו ביום דמקצ' היום ככלו ואם לא גלח בו ביום אסור לגלח בחולו של מועד אבל מגלח אחר הרגל דמצות שבעה שהוא הרגל מבטל גזרת שלשים. ואם חל שמיני של אבלותו להיות בשבת פי' כגון שקברוהו גוים או שמע שמועה קרובה בשבת או גררתו חיה ונתיאשו מלבקשו והו' ערב הרגל מותר לגלח ערב שבת שהוא שביעי שלו ואם לא גלח אסור לגלח בחולו של מועד. פירוש וכ"ש שאר דיני אבלות כגון רחיצה וכיוצא בה פשוט וכתב הראב"ד דהוא הדין לכבוס ואינו לובשן עד לערב. ועוד פשוט חל שלישי של אבלות בערב הרגל אסור ברחיצה עד הערב ולא נאמ' בכאן מקצת היום ככלו כמו שאמרנו כשחל שביעי שלו ערב הרגל דהכ' כל גזירת ז' עליו עד י"ט ופרש"י ולערב רוחץ בצונן ובחולו של מועד רוחץ בחמין וכתב רי"ף דה"ה יום ששי שלו להיות בערב הרגל דאסור ברחיצה עד הער' משום דאכתי לא שלים אבלות דידה אלא רגל הוא דמפיק מאבלו' הילכ' אין מותר לרחוץ עד דעייל רגל ע"כ יש מפרשים דלאו דוקא רחיצה אלא הוא הדין לשאר דיני אבלות שאסורים כל אותו היום ע"כ והראב"ד כתב דדוקא רחיצה משום דאיפשר לו לרחוץ בי"ט אבל גלוח וכבוס מות' כדאמרי' כשחל שביעי שלו ערב הרגל מאחר שאינו יכול לגלח ולכבס בלילה שהוא רגל והתוס' כתבו כי כבוס אסור מאחר שהוא תוך ז' ודברי הראב"ד נראין עקר וכן כתב הרמב"ן ולזה הסכים הרא"ש הילכך כל זמן שחל יום ראשון של אבלותו או שני או שאר ימי' עד יום ששי ועד בכלל ערב הרגל מותר לגלח ולכבס ואסור לרחוץ עד הלילה דתוך שבעה הוא ויכול לרחוץ בליל י"ט מה שאין כן בגלוח וכבוס. הבא ממדינ' הים ומצא אבל בתוך ביתו ותכפוהו אבליו שהם שני דברים ולא היה יכול לגלח או שלא הספיק עד שאירע לו אבל וגם תכפוהו אבליו מותר לגלח בימי אבלו וכן הבא מן השביה וכן היוצא מבית האסורים וכן מי שהתירו לו נדויו וכן מי שנדר שלא לגלח ונשאל לחכם והוא שיהיו בו שני דברים שאירע לו אבל ולא הספיק לגלח ותכפוהו אבליו והם כל אותם שאמרו חכמי' שמותר לגלח במועד. ומותר לגלח אפילו במספרים ומותר לכבס אפילו בנתר ובחול פשוט. מי שתכפוהו אבליו זה אחר זה והכביד שערו מקל בתער ואפי' תוך ז' פירוש שיגלח מלמטה עקרי השער כדי להקל מעליו אבל לא במספרים פי' שיחתוך מזנבות השער מפני שזה נראה לעיני' אבל תחת שערו אינו נראה וכן מכבס כסותו במים אבל לא בנתר ולא בחול פשוט. ליטול האבל צפרניו תוך שבעה מותר בין של יד בין של רגל ודוקא ליטלם בשיניו או בידו אבל במספרים או בסכין אסור כל שלשים יום פשוט ויש מפרשים דתוך שבעה אסור אפילו בשיניו או בידו דלא התירו בשיניו או בידו אלא בתוך שלשים יום וראשון נראה עקר ולזה הסכים רי"ף דאפי' בתוך שבעה מותר בשיניו או בידו.
<h2>דף יט:</h2>
יום שלשים מקצת היום ככלו וכל הדברים שאסור בהן תוך שלשים יום מותר בהן מאחר שעבר מקצת היום, וכן ביום שביעי לאבלותו מאחר שעבר מקצת היום כיון שעמדו מנחמים מאצלו שהוא בבקר מותר מיד ברחיצ' ולגלח בו ביום וכן בכל שאר גזירות שבעה פשוט פירוש מיום שביעי מקצת היום ככלו לא מיד בהנץ החמה אלא אחר שיעמדו המנחמים מאצלו דהיינו אח' שהתפללו עם האבל, אבל ביו' שלשי' לענין גיהוץ ותספורת די בהנץ החמה וכן כתבו המפרשים. ונסתפקו בתוספות אי אמרינן מקצת היום ככל היום כדאמרינן במקצת היום ואי אמרינן שאם נהגו קצת הלילה באבלות שמיד בלילה יהיה מותר בכל אותן הדברים שאמרנו או אמרינן דוקא ביום ורשב"ם כתב דדוקא ביום ז' או ביום שלשים אמרי' מקצת היום ככלו אבל לא בלילה שאין נוהגין להחשיב מקצת הלילה ולא ידעי' טעמא מאי ע"כ והרמב"ן כת' דמקצת הלילה נמי ככל היום והרמ"ה כתב כי לגבי אלו הדברים שאמרנו מקצת היום ככל היום ולא מקצת הלילה אבל לענין שמועה רחוקה שאינה נוהגת אלא יום מקצת הלילה ככל היום. הקובר מתו אפילו שעה אחת קודם ר"ה בענין שבטלה ממנו גזירת ז' מותר לגלח ערב יום הכפורים וכמו כן אם נהג אבלות שעה א' קודם יום הכפורים שבטלה ממנו גזירת ז' כמו כן מותר לגלח ערב החג. מי שלא נהג אבלות תוך ז' הן בשוגג הן במזיד משלים אבלותו אחר כך תוך שלשי' יום חוץ מן הקריעה שאם עבר ולא קרע בשעת חיובו אינו קורע לאחר ז' כדאמרינן מי שאין לו חלוק ונזדמן לו תוך ז' קורע לאח' ז' אינו קורע ודוקא בשאר מתי מצוה כדלקמן.
אבל חייב בסוכה פשוט בסוכה. אנינות יום ראשון מן התורה ר"ל כשהוא אונן ודוה בלבו אבל לא הלילה כי אין תופש לילו עמו כדמוכח וכן בפסחים וכן סברת רי"ף ודעת מקצת גאונים דאנינות ואבלות יום ראשון מן התורה ור"י כתב דאין אבלות יום ראשון מן התורה כי דוקא אנינות כלו' בעוד שלא נקבר מתו הדברים שהוא אסור בהן כמו שכתבתי בחלק ראשון אסו' בהן מן התור' והרא"ש כתב כי אפילו לרי"ף דאבלות יום ראשון מן התורה דוקא שנקבר ביום המיתה. והראב"ד כתב דגיהוץ ותגלחת בל' יום הוא מן התור' דילפינן פרע פרע מנזיר אבל הרמב"ן כת' דגיהוץ ותגלחת דרבנן.
<h2>דף כ:</h2>
אין המנחמין רשאים לישב אלא על גבי קרקע ואין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל והאבל מסב בראש פשוט. אבל חייב לקרוע פשוט פי' כל מי שחיי' להתאבל חייב לקרוע. כל ז' קרעו מלפניו ואם בא להחליף החלוק מחליף ואינו קורע כי בשאר המתים חוץ מאביו ואמו אינו קורע כשמחליף וכשקורע כמה קרעים כגון בכמה חלוקים שעליו כדלקמן כל הקרעים אינן מתאחין כי דין כלם כדין קרע ראשון פשוט וכן כתב רי"ף דכלן אינן מתאחין וכן כתב הראב"ד וכן נראה מן הירושלמי. ועוד כתב הראב"ד כי כמו שמחליף כך אם רצה להחזיר קרעו לאחריו כל ז' בשאר מתים מחזיר. מי שאין לו חלוק לקרוע פי' כגון שהיה של אחרים ואין יכול לקרוע בו שלא מדעת בעלים ונזדמן לו חלוק תוך שבעה קורע. ואם נזדמן לו אחר שבע' אף על גב דעל אביו ואמו קורע על שאר מתים אינו קורע מאחר שעברו שבעה ימים דכל קרע שאינו בשעת חמום אינו קרע פשוט. קריעה מעומד ואם קרע מיושב חוזר וקורע מעומד פשוט וכן כתב הר"י בן גיאת והרמב"ן כתב שאם לא קרע מעומד שחוזר וקורע והראב"ד כתב דבדיעבד יצא ידי קריעה מיושב ופקפק בדבר ונראה סברת רי"ף דיצא בדיעבד שלא הביא עובדא דאמימר.
כל האמורים בפרשת כהנים אבל מתאבל עליהם ואלו הן אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו פי' בתולה מאביו ואשתו הוסיפו עליהם חז"ל אחיו מאמו ואחותו בתולה מאמו ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו הנה כי מן התורה יש שבעה. ואשתו דוקא כשרה אבל פסולה אינו חייב להתאבל עליה ודוקא אשתו אבל שאר קרובים אפילו פסולים פשוט. פי' ויש בכלל זה אחותו ארוסה ואחותו מפותה. וכל אלו שהוסיפו הם מדרבנן שאין כהן מטמא להם. ועוד פשוט כשם שהוא מתאבל על אשתו כך אשתו מתאבלת עליו ועוד פשוט בכמה דוכתי. וכן אשתו ארוסה לא אונן עליה וכן היא עליו. כל שחייב להתאבל עליו אם אירע לו אבלות מתאבל עמו כגון אם מת בן בנו או אחי בנו מאמו או אם בנו לאחר שגרשה וכיוצא באלו חייב הוא להתאבל עמו ואלו נקראין שניים ודוקא בביתו בפניו ר"ל כשהולך לבית האבל חייב לנהוג אבלו' עמו כגון אם מת בן בנו מאחר שבנו אבל והוא חייב להתאבל על בנו חייב להתאבל עמו ודוקא בפני בנו כשהולך לבית בנו שהוא האבל ינהוג אבלות עמו וחייב לנהוג בכל דיני האבל בפניו בעטיפת הראש ובנעילת הסנדל ובשאר דברים וכשיוצא מביתו ר"ל מבית האבל אינו נוהג אבלות כלל מאחר שהו' שלא בפני האבל וכמו כן חייב לקרוע בפניו ואם קרע שלא בפניו חוז' וקורע בפניו פשוט והראב"ד כתב שקורע בשעת חמום אפילו שלא בפניו וכן כתב הרא"ש וראשון נראה דעת התוס' וכן כתב הר"י בן גיאת. י"מ כי דוקא בשניים של שאר כגון אם בנו אבל מחמת שמת לו בן או בת חייב להתאבל עמו וכן האחרי' שכתבתי וכיוצא בהן אבל שניים של קדושין כגון מתה אשתו של בנו או בתו שמתאבלת על בעלה אינו נוהג האב עמהם אבלות אפילו בפניהם. וי"מ כמו כן דוקא בקרובים לו אבל אחיו מאביו שמתאבל על אחיו מאמו שאינו קרוב לו אינו חייב לנהוג אבלות עם אחיו אפילו בפניו. וכתבו המפרשי' ועכשיו נהגו להקל ואינו מתאבל אפילו בפניו עם שום אחד מאותן שחייב להתאבל עליהם כי לא אמרו זה חכמים שיתאבל עמו בפניו אלא לכבוד האבל והאבלים כלן מוחלין על כבודם. על חמיו ועל חמותו מתאבל בפני אשתו אבל לא על שאר קרובי אשתו וכן היא מתאבלת עמו כשמת חמיה או חמותה פשוט. ועוד פשוט כשהיא אבלה אינו רשאי לכופה להיות כוחלת או פוקסת רוצה לומר לתקן עצמה ולקשט וכן כשהוא אבל אינה רשאה היא לקשט עצמה. וכשהיא אבלה מוזגת לו את הכוס ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו פי' כשהוא אינו נוהג אבלות עמה כגון שהיא מתאבלת על שאר קרובים כמו שכתבתי דאבלה לא דאמי לנדה שאסורה לעשות לו כל זה, כי כשהיא מתאבלת על אביה ואמה הוא חייב להתאבל בפניה ואסור לרחוץ כי זה מיירי במים חמין. יש מפרשים כי היא חייבת להתאבל עמו אפילו על שאר קרובי הבעל ולאו דוקא חמיה וחמותה אף על פי שהו' אינו חייב אלא על חמיו וחמותו כמו שכתבתי וכן נראה עקר. וכבר כתבתי למעלה דהאידנא מוחל האבל על כבודו שלא יתאבלו עמו מי שאינו חייב באבלות אלא משום כבודו. מתאבלים על פי עד אחד ועל פי עד מפי עד ועל פי גוי מסיח לפי תומו כך כתב הרמב"ן והתוספות והרמ"ה הרבו ראיות על זה וכן כתב ר"ת.
אשה מותרת בנטילת שער תוך ל' יום פשוט באבל רבתי ומיירי באשת איש והו' הדין לשאר תכשיטין האסורי' תוך שלשים יום שמותר' כל שלשי' יום כדי שלא תתגנה על בעלה וכן הסכימו המפרשים ומפרש"י נראה דדוקא כלה אין מונעין ממנה תכשיטין כל ל' יום כדאיתא בכתובות אבל אשה דעלמא לא וראשון עקר. אף על פי שאמרו שאין אדם יכול לכוף אשתו בימי אבלה להיות כוחלת ופוקסת מוזגת לו הכוס ומצעת לו המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו פשוט בכתובות. אבל אשתו ישנה עמו ביחוד בבית אחת פשוט בכתובות דלא אסרו אלא חתן כמו שכתבתי במקומו ויש מפרשים דאפילו במטה א' מותר לישן עמה בקירוב בשר והתוספות כתבו דאסור אפילו בדבר חוצץ בינו לבינה מאחר ששניהם ערומים אבל הוא בבגדו והיא בבגדה מותר. וכתב הראב"ד דמוזגת לו כוס ומצעת לו המטה ומרחצת פניו ידיו ורגליו כדפשוט בגמרא וכאשר כתבתי ומשמע בכתובות דמותר' לישן עמו במטה והדעת מכרעת שעל ידי דבר חוצץ קאמר מיהו משום לך לך אמרין נזירא סחור וכו' צריך לו להרחיק שלא תישן עמו במטה כלל ע"כ. וכתב הרמב"ן דמותרת לאכול עמו בקערה אחת ואפילו בחבוק ונשוק וכיוצא בהן עד כאן וראוי להחמיר שאין לו להתיר שום קורבה זולתי מזיגת הכוס והצעת המטה והרחצ' פניו ידיו ורגליו מדלא התיר יותר בגמרא בהדיא ע"כ.
<h2>דף כא.</h2>
עקר אבלות שבעה ימים פשוט אבל אסור לספר ולכבס וחייב בעטיפת הראש ואסור בשאלת שלום ואסור בדברי תורה וחייב בכפיית המטה ואסור בעשיית מלאכה ואסו' ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ואסור להניח תפלין פשוט ולקמ' אכתוב דינו והא דכתיב גבי דוד כשראה שמת הילד ויסך ויחלף שמלותיו זה קודם שנקבר היה שעדין לא חל עליו אבלות כך כתב הראב"ד. אם היה מהלך בדרך מות' בנעילת הסנדל וכשיבא לעיר יחלוץ פשוט בתוספתא ובירושלמי. ודוקא של עור אבל של בגד או של שעם מותר כדאמרינן ביום הכפורים ושם כתבתי דינו כי דינם שוה וכן כתבו הפוסקים. תפלין שאסור להניחן דוקא יום ראשון וביום שני מניח ומשהניח ביום שני שוב אינו חולץ אפילו באו פנים חדשות פי' פנים חדשות אנשים שבאו מחדש לנחמו שלא היו שם באבלותו עד עכשיו פשוט וכן כתב רי"ף ופשוט כי יום שני אסור מקצתו כי מקצת היום ככולו ואחר שעבר מקצת היום מותר להניחן פי' והיינו אחר הנץ החמה. אבל אסור לרחוץ כל גופו בין בחמין בין בצונן אבל פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר. ולסוך אפילו כל שהוא אסור ואם להעביר הזוהמא מותר כך פשוט בתעניות [י"ג ע"א].
אומרים שמועה והגדה בבית האבל כך פשוט במ' מועד קטן [כ"ג ע"א]. אסור לקרות האבל כל ז' בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובמדרש ובהלכות והגדות. ואם רבים צריכים לו פירוש לדרוש או לומר איסור והתר ואין שם אלא הוא או להגיד הלכה לתלמידים מותר ובאותו זמן שהיה לרב תורגמן שהיה משמיע דבריו לרבים אסור להעמיד תורגמן כלומר שיאמ' הוא לתורגמן אלא הרב שהוא אבל אומר לאחר בלחש והאחר אומר לתורגמן והתורגמ' משמיע לרבי' פשו'. ונהגו שהאבל קורא בקינו' ובאיוב ובדברים הרעים שבירמיהו ובהלכות אבל וכיוצא בזה כדאמרינן בתעניות גבי ט' באב ואף על גב דאסור לקרות מותר לקרות באיוב וכו'. ובאבל רבתי נראה שאסור דתניא התם באין ויושבין לפניו ונושאין ונותנין לפניו בהלכות אבלים ואם טעו משיבם בשפה רפה והוא אינו שואל ואם רצה מדבר על ידי עצמו ואם לאו אחד מדבר על ידו ומכל מקום נראה דבינו לבין עצמו מותר אבל כשאחרים באין לישא וליתן לפניו אוושא מילתא יותר ומכל מקו' אם רבים צריכים לו מותר לדרוש אפילו בהלכות אחרות. ויש אומרים כי להגיד הלכה לתלמידים אסור כי לא מיקרי רבים צריכים לו אלא לדרוש ברבים או לומר איסור והתר לכל שואל ואין שם אלא הוא וראשון נראה עקר וראיתי לרבותי שהיו מגידין הלכה אחר שלשה ימים. ואם אסור לקרות בשבת כתבתיו בח"ג בדין שבת. כהן אבל מאחר שאינו קורא ראשון אלא מפני דרכי שלום אינו עולה לקרות בתורה בחול ועולה ישראל כך כתבו המפרשים באותה שכתבתי למעלה ובשבת מותר לעלות לקרא כל אדם אפילו שהוא אבל כמו שכתבתי בח"ג בענין שבת.
<h2>דף כא:</h2>
כל ז' ימי אבלו הוא אסו' לעשות מלאכ' וכן בניו ובנותיו ועבדיו ושפחותיו ובהמותיו וכשם שהוא אסו' לעשו' כך אחרי' אסורים לעשות לו הכי תניא במסכת שמחות. על כל המתים אינו הולך בסחורה פירוש לארץ מרחקים עד לאחר שלשים יום חוץ מאביו ואמו. ההולך ממקום למקום ואירעו אבל אם יכול למעט בעסקיו פירוש שלא יקנ' ושלא ימכור ימעט ואם לא יגלגל עמהם פירוש שלא יקנה אלא צרכי הדרך ודברים שיש בהם חיי נפש פשוט. אבל שאינו רוצה לימנע מלעשות מלאכ' מנדין אותו כדאמרינן בעוש' מלאכה בערב הפסח מחצות ולמעלה כך כתבו הגאונים בתשובה. חולה שמת לו מת אין מודיעין לו ומשתקין הנשים מלפניו כדי שלא תטרף דעתו פשוט.
לעשות מלאכה. אפילו עני שבישראל המתפרנס מן הצדקה אסור כל שלשה ימים הראשונים מכאן ואילך עוש' מלאכ' בצנעא ואשה טווה בפלך בתוך ביתה פירוש ואם לא תספיק לה עושה מלאכ' אחרת שתהיה שתהיה יותר מספקת לה ודוקא בצנע' פשוט. פירוש כל זה לעני אבל לעשיר אסור כל ז' וכן פשוט בירושלמי כי העשיר אסור כל ז' אבל העני דוקא עושה בצנעא אבל תבא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך. ובשלשה ימים הראשונים הנפש חופפת כל הגוף שסבורה שתחזור לו כיון שרואה שפניו משתנים מנחת הגוף [ו]הולכת לה. לאחר שלשים יום הכרס (נקבעת) [נבקעת] לו על פניו ואומ' לו טול מה שגזלת וחמס' ונתת בי כדכתי' וזרתי פרש על פניכ' פרש חגיכם באותה שעה אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל כל זה בירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ה]. וכתב הראב"ד וטעם שאפילו העני אסו' במלאכה בשלשה ימים הראשונים משום דאמרו חז"ל שלשה לבכי ואם יעסוק במלאכה נמצא מתעצל בבכי. ועוד תניא במ' שמחות אבל כל ז' אסו' בעשיי' מלאכ' והוא ובניו ובנותיו ועבדיו ושפחותיו ובהמותיו וכשם שהוא אסור לעשות כך אחרים אסורים לעשות לו. ולקמן אכתוב אם הוא דבר האבד היאך יעשנו וכל דין משא ומתן על ידי אחרים או אצלו. אבל שלשה ימים הראשונים אינו הולך לבית האבל האחר מכאן ואילך הולך פירוש ומנחמו ואינו יושב במקו' המנחמים אלא במקום המתנחמים פשוט פירוש ואף על גב דשבת ראשונה אינו יוצא מביתו, למצוה מותר. ליל תשע' באב הולך האבל לבית הכנסת וה"ל כהולך לבית האבל וכן למחרתו עד גמר קינות ואז הולך לביתו כך נהגו באשכנז. והוא הדין לבית הכנסת לתפלה ובפורים למגלה לשמוע הקריאה ודקדקו מההי' שכתבתי למעלה, ומכל מקום אח' שלשה ימים כמו שכתבתי שהולך לבית האבל. ונראה דבפורים אינו נוהג אבלות כלל דאפילו תוך שלשה ימים מותר לילך לשמוע המגלה, ומכל מקום יום ראשון של אבלות נוהג ביום פורים דלא עדיף מי"ט שני כמו שכתבתי שהולך לבית האבל בח"ג עיין שם כי דינם שוה בזה.
אסור לשאול בשלום האבל כל שלשה ימים הראשונים והוא אסור לשאול בשלום אחרים ואינו משיב שלום ואם ישאלו לו בשלומו מודיעם שהוא אבל. ואחר שעברו שלשה ימים הראשונים עד תשלום שבעה ימי' אינו שואל ואין שואלין בשלומו ואם שאלו בשלומו שאינ' יודעי' שהוא אבל משיב להם שלום ואינו צריך להודיעם שהו' אבל. ואחר שעברו ז' עד תשלום שלשים יום הוא שואל בשלום אחרי' שהם שרויים בשלום ואחרים אין שואלין בשלומו. וכל זה בין על שאר קרובים בין על אביו ואמו, זולתי מזה הדין שכתבתי מז' עד שלשים שדינו כך על אביו ואמו עד י"ב חדש פשוט.
לנחם אבלים. המוצא את חבירו אבל ולא נחמו עדיין אם הוא תוך ל' אומר לו תתנחם מן השמים מאבל זה שאירע לך לאחר ל' יום מדבר עמו מן הצד ר"ל אומר לו תתנחם מן השמים סתם ועל אביו ועל אמו אומר לו כל י"ב חדש תתנחם מאבל זה שאירע לך לאחר י"ב חדש מדבר עמו מן הצד ואינו יפה לו לנחם האבל לאחר י"ב חדש. מתה אשתו ונשא אחרת כגון שאין לו בנים כדלקמן אין נכנסין לביתו לנחמו ואם מצאו בשוק אומר לו תנחומים בשפה רפה ובכובד ראש פשוט. ועוד פשוט בשבת [י"ב ע"א] בקושי התירו לנחם אבלים בשבת.
<h2>דף כב.</h2>
קובר מת ע"ד לפנותו כל זמן שיזדמן מתאבל מיד כשיסתם הגולל הראשון ואם אחר כך מפנהו למקום אחר אם הוא בתוך שבעת ימי אבלות חוזר ומתאבל משיסתם הגולל השני. ואם לא פנהו עד אחר שבעה כבר עברה האבלות ואין מתאבלין עליהם פעם שניה אבל אם מתחלה כשקברוהו לא היה דעתם לפנותו משם ואחר כך נמלכו ופנוהו משם אפילו תוך ז' אין מונין אלא משיסתם הגולל הראשון פשוט ומוכח בירושלמי [פ"ג ה"ה]. וכן הדין אם נתנוהו בארונו במקום א' ודעתם לפנותו שיש חלוק בין פנהו תוך שבעה או אחר שבעה. ארון העובר ממקום למקום אומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים ועומדין עליו בשורה ודוקא כששלדו קיימת אבל אם אין שלדו קיימת לא פשוט וכתב הראב"ד אפילו שלדו קיימת דוקא כשהיו שם האבלים או אחד מהם בשורה ואי לא לא ועוד כששלדו קיימת כיון שמתאבלין ביו' לקוט עצמות אומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים וכן אם היו מפנין אותו בתוך שבעה כמו שכתבתי לעיל או לא נסתם גולל ראשון ועדין לא התחילו למנות אז מברכין עליהם, אבל שלא בשעת איבול אפילו שלדו קיימת [אין] מברכין עליו ברכת אבלים דאין ברכה זו אלא במקום אבלות.
<h2>דף כב:</h2>
על אביו ועל אמו כשמחליף חלוק כל שבעה קורע וכל אותן הקרעים של כל אותן החלוקים אינם מתאחי' כמו הראשון פשוט. שמע שמועה רחוקה על אביו ועל אמו חייב לקרוע עד י"ב חדש ואינו מתאחה, מה שאין כן בשא' מתים. מי שאין לו חלוק לקרוע פירוש כגון שהיה של אחרים ואינו יכול לקרעו שלא מדעת בעליה ונזדמן לו חלוק תוך ז' קורע וכן אח' ז' על אביו ועל אמו וכן עד י"ב חדש ואינו מאח' לעולם, מה שאין כן בשא' מתי' וכו' כדלקמן בדי' הקריע' פשו'. על אביו ועל אמו כיצד מנחמו כל י"ב חדש כתבתי לעיל בדין מנחם אבלים. על אביו ועל אמו חולץ מנעליו מיד בבית הקברו' כשמעטף ראשו אף על פי שבשאר קרובים אינו חולץ עד שהולך לביתו כך נהגו באשכנז והרמ"ה כתב שהולך לבית הקברות יחף בלא מנעלים וחוזר גם כן בלא מנעלים, וכן פירש הוא על אביו ועל אמו הוא חולץ. וכן צוה רבי' יצחק ברבי יהודה לבנו כשמתה אמו לילך לבית הקברות בלא מנעלים בהליכה ובחזרה. מותר להלין אביו ואמו והממהר לקברו הרי זה מגונה פשוט ובח"א בדין המלין מתו כתבתיו ושם כתבתי שמרבה בעסקן רוצה לומר בעסקי קבורתן ובאבלן כשהם ראויין לכך. על אביו ועל אמו ממעט בעסקיו רוצה לומר אפילו בדברים המותרים לו לעשותו כגון דבר האבד וכיוצא בו. על אביו ועל אמו חולץ כתפו ומוציא זרועו מן הקרע עד שיגלה כתפו עם זרועו והרמ"ה פיר(ו)ש שהולך יחף בלא מנעלים לבית הקברות כמו שכתבתי. ועוד פשו' ואם יש ת"ח עם האבל ויחלוץ כתפו אם יחלוץ האבל לא יחלוץ האבל כדי שלא יחלוץ הת"ח שעמו משום כבוד התורה ומוכח שעל אביו חולץ באי זה צד שירצה או לכתף ימין או לכתף שמאל. על אביו ועל אמו אינו מסתפר בשערו אחר שלשים יום אלא עד שיגערו בו חביריו פירוש ואפילו פגע בו רגל וכן פשוט בירושלמי [פ"ג ה"ח]. על אביו ועל אמו אינו נכנס לשום שמחה עד י"ב חדש לא של נשואין ולא של מרעות פירוש מרעו' סעוד' שנותן זה לחבירו היום וזה לחבירו כמו כן פשוט וכתב הראב"ד כי הא דאמרינן באבל רבתי שאם היתה שמחה לשם שמים שמותר מיירי כגון משיא יתום ויתומה או עני ועניה לשם שמים שאם לא יכנס שם יתבטל המעשה אבל עשיר שהזמינו לסעודה כדי להתכבד אסור עד י"ב חדש וכתו' בירושלמי [שם] שמותר כל דבר מצוה שצריך הוא בעצמו להיות שם אף על פי שהוא אוכל בחבורה ויש שם משתה ושמחה מותר וכל זה אחר שלשים יום ע"כ מהראב"ד ז"ל וכתב הרמב"ן כי הא דאמרינן דאסור ליכנס בשמחת חופה אפילו שלא יאכל שם כגון לשמוע הברכות ולבקר כי לעולם יש שמחה בחופה וכן נוהגין באשכנז שעומד חוץ לבי' לשמוע הברכו' ואינו נכנס לבית והרבי' יהודה אלברצלוני כתב דיש נוהגין התר ליכנס שם לבקר לשמוע הברכות ויש מחמירין. ועוד פשוט על אביו ואמו קורע עד שיגלה לבו ולא די בטפח וכן קור' כל הבגדים שעליו ולא די בעליון והאשה עושה בענין שלא יגלה בשרה ואם לא קרע אפרקסת שלו אינו מעכב מצות הקרע פרש"י אפרקסיתו סודר שעל ראשו שראשי הסודר נופלין לפניו כנגד החזה ולפיכך אינו מעכב דאינו מלבוש ובעל הערוך פירש חלוק התחתון שעשוי לקבל הזיעה וכן בירושלמי [שם] וכתב הרמב"ן דאפי' לכתח' אין צריך לקרוע אפרקסיתו והראב"ד כתב כי דוקא דיעבד אינה מעכבת הקריעה אבל לכתחלה צריך לקרעה למצוה ובשאר בגדים אם לא קרעם כלם לא יצא ידי קריעה וגוערין בו דעובר על עשה דרבנן ועוד שאומרין לו קרע אותו בגד אפילו לאחר כמה ימים מפני שלא קרע כראוי בשעת חמום וה"ל כמי שאין לו חלוק ונזדמן לו אחר כך עד כאן מדברי הראב"ד ז"ל. ועוד פשוט וכשקורע על אביו או על אמו מבדיל קמי השפה פי' שקורע השפה מן הבגד שעושין סביב הצואר כדי שיהיה נראה לשנים. ועל אביו ועל אמו שולל הקרע לאחר שלשים יום ואינו מתאחה לעולם ואשה שוללתו לאלתר משום כבודה. ופירוש איחוי ושלילה תמצאנו בדין הקרע. על אביו ועל אמו קורע ביד ולא בכלי וקורע מבחוץ ולא מבפנים פרש"י שאינו קורע בחדר אלא בפני העם והר"י בן גיאת כתב פי' מבחוץ שאינו מכניס ידו תחת חלוקו וקורע וכן כתב הרמב"ן. ודע כי הדברים שמותרים לאבל תוך ל' יום אין הפרש בין אביו לשאר מתים. אינו נכנס לשמחה י"ב חדש דוקא ולא חדש העבור בכלל אם היתה שנה מעוברת וכן כתב רבינו אבי"ה. הא דאמרינן דממעט בעסקיו דוק' כל ז' וכתוב בירוש' [שם] ועל אביו ועל אמו אינו הולך בסחורה פי' לארץ מרחקין אפילו לאחר ל' יום עד שיגערו בו חביריו ויאמרו לו צא עמנו. אם רצה להפך הקרע רוצה לומר שקרע בבית הצואר ורוצה לעשות בית הצואר למטה ולעשות מה שלמעלה למטה ורוצה לתפור הקריע' אינו רשאי. וכשם שהוא אסור לאחותו כך הלוקח אסור לאחותו, ולפי' צריך להודיע שהוא קרע שאינו מתאחה לעולם ואם לא הודיעו הוי מקח טעות פשוט וכן כתב רי"ף ובה"ג כתב כרבי שמעון בן אלעזר וכן פשוט באבל רבתי ועוד שם דאסור למוכרן לגוים או לחפותן או להפכן מלמטה.
על כל המתים חוץ מאביו ואמו רצה חולץ רצה אינו חולץ רוצה לומר לחלוץ ולגלות כשקורע כתפו וזרועו. ועל כל המתים קורע טפח ואינו מגלה לבו חוץ מאביו ואמו. ועל כל המתים אפי' לובש כמה בגדים אינו קורע אלא העליון חוץ מאביו ואמו. ועל כל המתים רצה מבדיל קמי שפה רצה אינו מבדיל ר"ל לקרו' שפת הבגד אשר סביב הצואר כדי שיהא נראה לשני' חוץ מאביו ואמו. ועל כל המתים שולל הקרע אחר שבעה ומאחה לאחר שלשי' יום חוץ מאביו ואמו. ופי' שולל רוצה לומר תפירה רחבה שתופר הרבה במשיכה אחת ומאחה ר"ל תופר כדרכו. ואשה שוללת לאלתר שלא תעמוד פרועה. על כל המתים קורע בין ביד בין בכלי חוץ מאביו ואמו. על כל המתים קורע מבפנים ואין צריך לקרוע מבחוץ חוץ מאביו ואמו פרש"י בפנים בחדר מבחוץ בפני העם והר"י בן גיאת והרמב"ן פירשו מבפנים שמכניס ידו תחת חלוקו וקורע פשוט. ודיני כל אלו הדברים באביו ואמו כתבתי במקומן בזה החלק.
שלשים יום מיום שנקבר המת אסור בתספורת כך פשוט זה הכלל אסור כל ל' יום בתספורת וכבוס וגיהוץ וליטול צפרניו בסכין ובמספרי' כמו שכתבתי וליכנס בשמחה ולישא אשה ולילך בסחורה ממדינה למדינה כדלקמן. על כל המתים מסתפר אחר ל' יום חוץ מאביו ואמו. ובאבל רבתי תניא וכל שלשי' יום אסור לספר שער ראשו ושפמו וכל שער גופו ואשה מותרת בנטילת שער אחר ז' וכן כתב רי"ף ובה"ג וכן מוכח והרמב"ן כתב דאשה אסורה בנטילת שער כל ל' יום דלא התירו באשה באב' רבתי אלא על ידי קיפול סיד כדי שלא תתגנה על בעלה אבל לא בתספורת וכן כתב הרא"ש פשוט. על כל המתים נכנס אחר ל' יום לשמחה חוץ מאביו ואמו. ובדין אביו ואמו כתבתי פי' שמחה כי דינם שוה לשאר מתים תוך שלשי' יום כמו על אביו לי"ב חדש. כל ל' יום אסור ללבוש כלים מגוהצי' ודוקא חדשים ודוקא לבנים אבל לבנים וישנים או אדומים שאינם לבנים וחדשים מות' פשוט וכתב הראב"ד בין של צמר בין של פשתן כדאיתא בירושלמי ודוקא שעומדין תחת המכבש אחר הגיהוץ כדאיתא באבל רבתי אבל לא עמדו מותרין ולפי זה אם חתך מיריעה של התגרים ועשה ממנה חלוק אסור שדרכן לכובשן תחת המכבש. ועוד נראה לי שכמו כן אסור להציע סדין מגוהץ תחתיו כמו שאסור ללבוש שהכל הוא תענוג. ובירושלמי אמרינן שעל אביו ועל אמו אסור ללבוש כלים מגוהצי' עד י"ב חדש ובאבל רבתי עד שיגיע רגל ויגערו בו חביריו. ומכל מקום תוך ל' מותר לגוהצן ולכבסן כדי להניחן עד אחר ל' כדאיתא באבל רבתי וכן כתבו בתוספות. אבל תוך ז' אסור אפילו להניח משום מלאכה זולתי אם היתה קבולת ביד אחרים כמו שכתבתי במלאכ' ע"כ תוכן דברי הראב"ד ומהרמב"ם נראה שבישנים אינם אסורים עד שיעמדו תחת המכבש אבל חדשים אסורים אפילו בלא מכבש. ועוד כתב הרמב"ם כי כלי פשתן אינם אסורים משו' גיהוץ. ועוד כתב דאפי' על אביו ואמו מותר אחר שלשים יום. וכן כתבו בתו' דכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ ומותר ללבשן תוך שלשים יום פירוש ודוק' ישנים. ועוד פשוט באבל רבתי כי דוק' מלבוש אבל כובע של ראש וכיוצא בו מותר ללבשן מגוהצין. לסרק ראשו במסרק פרש"י והמפרשים שמותר אפילו תוך ז' שאין כאן לא תענוג ולא שמחה.
<h2>דף כג.</h2>
שבת ראשונה האבל אינו יוצא מפתח ביתו. שניה יוצא ואינו יושב במקומו. שלישית יושב במקומו ואינו מדבר. רביעית הרי הוא ככל אדם פשוט. פרש"י שבת ראשונה וכו' ז' ימי השבוע אבל בשב' הולך לבית הכנסת דומיא דשבת שנייה ושלישית רוצה לומר ימי החול. וכן נוהגי' באשכנז שבשבת הולך האבל לבית הכנסת וכן נוהגים בפרובינציא ואחר כך כשיוצא הולכין הקהל עמו. וכן בפרקי רבי אליעזר שהאבל הולך לבית הכנסת ויושבין עמו לארץ כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים והראב"ד כתב שבת ראשונ' וכו' פירוש שבת ממש שאפילו שבת אינו הולך לבית הכנסת וכן באבל רבתי שאינו הולך לבית הכנסת בשבת. אבל לבית המדרש הולך בשבת אבל בחול אינו הולך אפילו לבית המדרש כל ז' ורבינו האיי כתב כי הכל לפי המנהג כי במקום שנהגו שילך לבי' הכנסת בשבת הולך ומשכים בבקר והולך לבית הכנסת קודם הצבור ומתפלל עמהם ויש מקומות שרגילין שיושב בביתו ע"כ. ופי' אינו יושב במקומו הרגיל לישב בו בבית הכנסת. וכל ז' אינו הולך לא לחופ' ולא למילה לשמוע הברכה ואף על גב דהו' חייב בכל המצות האמורות בתורה דוקא במצות גופו אבל לא בגמילות חסדים כך כתבו המפרשים. אבל לאחר שיתפלל הוא יכול להתפלל להוציא אחרים ידי חובתן דכיון שהוא חייב במצות כל המחוייב בדבר יכול להוציא אחרים כך כתבו המפרשים.
לארס ולישא אשה כל ל' יום אסור ואם מתה אשתו אסור לישא אחרת רגל ראשון ושני שיעבור אחר מיתת אשתו ורגל שלישי מות' לישא פשוט וכן כתב הר"י בן גיאת כרבי יהודה דמותר לישא ברגל שלישי וכן כתב הרמב"ן אבל הרמב"ם כתב כרבנן דרגל שלישי אסור ואינו מותר עד שיעבור רגל שלישי. וי"מ שאם מתה אשתו קודם ר"ה שמותר לישא אחר הסוכות דקיימא לן דראש השנה ויום הכפורים כרגלים חשיבי ויש מפרשים דלא חשיבי ר"ה ויום הכפורים כרגלים. ועוד פשוט ואם הניחה לו אשתו כשמתה בנים קטנים שצריך לפרנסם על ידי אשה או שאין לו בנים וצריך לקיים מצות פריה ורביה מותר לישא לאלתר פירוש לאחר ל' יום. וכתב ר"ת דאפילו על אביו ועל אמו מותר לישא אחר שלשים יום אפילו שאין לו בנים קטני' כמו על שאר המתים והרמ"ה כתב ועל אביו ועל אמו לא ישא עד י"ב חדש ורבי' האיי כתב כר"ת וכן כתב הרמב"ן דאפילו יש לו בנים ר"ל שקיים פריה ורביה ואין לו בנים קטנים אפילו על אביו ועל אמו מותר לישא אחר ל' יום וכן כתב הרא"ש. וכתב הראב"ד דמי שיש לו בנים קטנים ומותר לישא כדי לפרנסם שנושא לאלתר אחר שבעה ימים ואינו מותר לבעול עד אחר שלשים יום, אבל מי שאין לו בנים ונושא משום פריה ורביה מותר לבעול תוך ל' יום וכן כתב בירושלמי [יבמות פ"ד הי"א] וי"מ דלא ישא לעולם עד אחר ל' כמו שכתבתי. ולעולם אינו נושא עד אחר ז' וכן כתב ר"ת. ובירושלמי [שם] שאי' לו מי שישמשנו מותר לישא לאלתר פי' אחר ל' יום ולא ימתין שלש רגלים ולפר"ת והראב"ד מותר לישא תוך ל' ולבעול אחר שלשים. ופשוט ביבמות [מ"א ע"א] דאלמנה לא תתארס עד אחר אבלות שלה שהוא ל' יום פי' ולינשא צריכה להמתין ג' חדשים כמו שכתבתי במקומו שמא היא מעוברת ולהבחין הזרע. אשה משודכת ומת אחיה לאחר הזמנת הקרובים סמוך לחופה התיר רבינו תם שתכנס לחופה תוך ל' משום פריה ורביה דבעל דאם לא ישא זאת לא ישא אחרת ויש מתירין אפילו לא היתה משודכת מאחר שחפץ בזו יותר מאחרת.
<h2>דף כד:</h2>
הפורשים מדרכי צבור אין מתעסקין עמהם בכל דבר ואחיהם וקרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלין ושותין ושמחין שאבד שונאו של מקום שנאמר הלא משנאיך יי' אשנא וכו' פשוט במסכת שמחות פי' ואפילו נהרג מתוך רשעו כדאמרינן הרוגי בית דין אין מתאבלין עליהם. המחותך והמסורס והנפלים ובן ח' חי ובן ט' מת אין מתעסקין עמהם לכל דבר פשוט באבל רבתי. המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים מפני שהוא כבוד לחיים וכל שהוא כבוד לחיים רבים מתעסקין עמו. ולאו דוקא שעלה לראש הגג ונפל ומת אלא שאמר הריני עולה לראש הגג וראו אותו שעלה ונפל ומת זהו בחזקת שאבד עצמו לדעת, אבל אם ראו אותו חנוק ותלוי באילן הרוג ומושלך ע"ג סייף אין מונעין ממנו כל דבר. ואם היה קטן והפחידו אותו להכותו כדרך שמפחידין לתינוקות ואבד עצמו אין מונעין ממנו כל דבר כל זה באבל רבתי וכתב הרמב"ן וכן גדול שמאבד עצמו לדעת מחמת אונס שמפחידין אותו אין מונעין ממנו כל דבר כגון שאול מלך ישראל שאבד עצמו לדעת והיה אבוד ומותר לו כדאיתא בבראשי' רבה על פסוק ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש יכול אפי' נרדף כשאול תלמוד לומר אך לפי' לא היה שאול בכלל מאבד עצמו וכן נענשו כשלא הספידוהו כראוי וכהלכה כדאי' ביבמות ע"כ. הרוגי בית דין אין מתעסקין עמהם לכל דבר ואחיהם וקרוביהם באים ושואלים בשלום הדייני' ובשלום העדים ר"ל אין בלבי עליכ' כלום שדין אמת דנתם ולא היו מתאבלים אלא אוננין שאין אנינות אלא בלב ולא היו מברין עליהם פשוט [סנהדרין מ"ו ע"א]. הרוגי מלכות אין מונעין מהם כל דבר מאימתי מונין להם משנתיאשו לשאול אבל לא מלגנוב וכיוצא בו. מי שטבע בנהר או נפל בים או גררתו חיה ואכלתו אין מונעי' ממנו כל דבר מאימתי מתחילין למנות משנתיאשו מלבקשו. מצאוהו איברי' איברי' אין מונין לו עד שימצאו ראשו ורובו כל זה באבל רבתי. מי שהיה בעלה צלוב ר"ל תלוי עמה בעי' או אשתו תלוי' עמו בעיר לא ישהה באותה העיר אלא אם כן היתה גדולה כאנטוכיא של מצרים ולא ישרה בצד זה אלא בצד זה. עד מתי אסור עד שיכלה הבשר שאין הצורה ניכרת בעצמות פשוט באבל רבתי. קטן שמת לו אביו או אמו וקודם שעברו ל' יום נעשה גדול בן י"ג שנה ויום א' נראה לי דחייב להתאבל משהגדיל. ואינו מונה מיום קבורה אלא משנעשה גדול והוי כמו שמע שמועה קרובה ברגל שמתאבל אחר הרגל. ומונה ז' ול' אע"ג דסתם ימי הרגל נהי דאינן עולין למני' ז' עולים הם למנין ל', הכא ימים שעברו בימי קטנות אינם עולים למנין ל' דלגבי רגל שייכא קצת אבלות בגיהוץ ותספורת ובקטנותו לא שייכא אבלות כלל. וכן אם היה קטן בתוך ל' ואחר ל' יום הגדיל ה"ל כמו שמע שמועה ברגל ולאחר הרגל נעשה רחוקה דאינו נוהג אלא שעה אחת ובטלה ממנו גזירת ז' ול' ומי' משלים י"ב חדש על אביו ואמו מיום קבורה ולא מיום שנעשה גדול. ואף ע"פ שיש לחלק קצת בין שמע ברגל לנדון זה דהכא גברא לאו בר חיובא כלל ואם כן נימא דאידחה ויפטר עולמית, הא ליתא דאין דחוי אצל מצות כל זה תוכן דברי הרמ"ה והרבה ראיות על זה והרא"ש דחה אותם ומ"מ דברי רבינו מאיר רבו דברי קבלה הן כ"ש להחמיר. המנהג ללבוש שחורים כתב הר"י בן גיאת מההיא שכתבתי מהפורשין מדרכי צבור שמתכסין קרוביהן לבנים מכלל שאבלים וקרובי המת נוהגין ללבוש שחורים וכן ביומא על שמעון הצדיק אותה שנה שמת שאמר שנזדמן לו לבוש שחורים וכו' וכן בההיא דנדה לרבי ינאי אל תקברוני וכו' שחורים שלא אהיה וכו' וכן בהגדה אמר משה ליהושע לבוש עלי שחורים והתכסה עלי שחורים והזהר בכבוד עלובה זו ובכל מקום ומקום יש לעשות כפי מנהגם ע"כ.
<h2>דף כה.</h2>
ובשעת יציאת נשמה העומד שם חיי' לקרוע על כל אדם פשוט ובשבת. וכתב רבינו מאיר שמעתי בשם הר' יונה דוקא אדם שאינו רשע אבל רשע אין לקרוע אדרבה יש לשמוח שנאמר ובאבוד רשעים רנה. ונראה לי כפרש"י שאין לך אדם רק שבהם שאין בו תורה ומצות לפיכך נראה לי שחייב לקרוע על יציאת נשמה של אדם מישראל, חוץ ממשומד לע"ז שהוא כופר בכל התורה כלה או עובר על אחת ממצות התורה להכעיס, אבל אם עושה לפעמים עברה לתאבון או שמניח מלקיי' מצוה אחת שאינו טורח עליו כיון שאינו כופר ואינו עושה להכעיס חייב לקרוע עליו בשע' יציאת נשמה, והנה המלך דוד בכה והתאבל על אבשלום אף על פי שעשה כמה עבירות שמרד באביו ובמלכות בית דוד ובפילגשי אביו כיון שלא עשה להכעיס אלא שהיה מתאוה למלוך ראוי היה להתאבל עליו ולקרוע בשעת יציאת נשמה ובשעת שמועה. וקורעין בשע' יציאת נשמה אפילו בחולו של מועד ע"כ מדברי הראב"ד.
<h2>דף כו.</h2>
רוב צבור שנהרג אם שמע שמועה כך קורע ואינו מאחה לעולם פשוט. ונראה לפי הגמ' כששמע שמועות רעות והיה שם רוב צבור של ישראל ואף על פי שלא מתו אלא מיעוט וכמעשה שהיה דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וכו' על עם יי' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב, ולפי הפסוק נראה כי חייב להתאבל כל היום ולפי זה אינו שולל עד למחר. כל הק(ו)רעים שאינן מתאחין כגון רוב צבור שנהרג או ספר תורה שנשרף או השומע ברכת השם או על ערי יהודה או מקדש וירושלם וכיוצא בהן מותר לשלול הקרעים למחרתו. ובאבל בשאר קרובים שולל לאחר ז' ובאביו ואמו שולל לאחר שלשים יום. ומותר לשוללן כמו שאמרתי והיא תפירה רחבה או ללקטן פירוש שאורג כל הקרע ראשו על סופו ותוחב במחט שנים או שלשה פעמים וכן מותר למוללן פי' שאוחז שני ראשי הקרע בין האצבעות וכורכן יחד כרכות ספרים ותוחב שנים או ג' תפירות וכן מותר לעשות כמו סולמות פירו' כמעלות הסלם שתופר שתי תפירות ומפסיק וחוזר ותופר למטה ומניח בין תפירה לתפירה הפסק. והאחוי שאסור לעולם חוץ משאר קרובים כמו שכתבתי כל אחד במקומו הראוי לו רוצה לומר אחוי אלכסנדרי והיא התפירה שלנו ששוה מלמעלה ובולטת מלמטה והרמב"ן פירש דאחוי סתם היא התפיר' ואלכסנדרי היא ששוה מלמעלה ומלמטה דומה לאריגה ונקרא שורזיר בלעז והתוס' פירשו אחוי אלכסנדרי היינו תפירה גמורה מ"מ כל זה נקרא אחוי וכן בירושלמי [פ"ג ה"ז] אי זהו אחוי כל שאין מקומו ניכר פי' שתפור היטב ונראה כאלו הוא שלם.
<h2>דף כו:</h2>
הקורע מתוך השלל או מתוך המלל או מתוך הלקוט או מתוך הסולמו' לא יצא ידי קרע ואם קרע מתוך האחוי יצא דהוי קרע גמור. וכל קרע שאינו מתאחה או כל זמן שאינו מתאח' אינו רשאי להפכו ולאחותו. וכשם שהו' אסו' לאחותו כך הלוקח אסור לאחותו ולפי' צרי' להודיעו שאינו מתאחה ואם לאו הוי מקח טעו' פשוט ופרש"י כגון שקרע בבית הצואר ורוצה להפוך מה שלמעלה למטה ולעשות הצואר למטה ולהפכו למעלה והקריעה של מעלה למטה ורוצ' לתפרה פשוט בגמ' שאסו' וכן כתב רי"ף ובה"ג כרבי שמעון בן אלעזר וכן באבל רבתי. ועוד שם שאסור למכרו לגוים ולחפות הקרע ולהפכו למט' כמו שפירשתי. תחלת קרע טפח ותוספת כל שהוא פי' קרע של מת שקרע טפח ואח' כך אמרו לו שמת אחר מוסיף כל שהוא פשוט. אמרו לו שמת אביו וקרע ואחר כך נמצא שהוא בנו לא יצא ידי הקריעה ודוקא לאחר כדי דבור אבל תוך כדי דבור יצא ידי קריעה. וכן אם אמרו לו שמת לו מת והיה סבור שהיה אביו וקרע ואחר כך נמצא שהוא בנו יצא ידי קריעה. ומי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף וכמדומה שמת וקרע ואחר כך מת יצא ידי קריעה ודוקא שמת תוך כדי דבור מן הקריעה אבל לאחר כדי דבור לא יצא ידי קריעה פשוט בסוף נדרים. אמרו לו שמת אביו וקרע ואחר כך אמרו לו שמת בנו או אחד מקרוביו אינו מוסיף על קרע אביו אלא קורע קרע אחר דאין להוסיף על קרע אביו שלא יהא ניכר הקרע האחר שאף על פי שיוסיף על קרע אביו בעבור בנו לא יהא ניכר שקרע בשביל בנו אלא יאמרו שבעבור חמום האבל עשה כ"כ הקרע של אביו גדול יותר מנגד לבו כי אין לו שיעור למעלה. וכמו כן אם היה בהפך שמת בנו תחלה וקרע או אחד מקרוביו ואחר כך מת אביו אינו מוסיף על הקרע הראשון ואף על פי שיהיה ניכר כי על בנו לא קרע כי אם טפח ועל אביו צריך להוסיף עד שיגלה לבו כי אינו נכון שיהיה עקר הקריעה על אחרים ועל אביו טפלה שהוא התוספת לפי' בין מת אביו תחלה ואחר כך שאר קרובים או בהפך אינו מצרף בתוספת עם אחרים קרע אביו אפילו אחר שבעה אלא קורע במקום אחר כך פשוט. וזה לפרש"י ולפי' התוס' דרבי יהודה בן (בבא) [בתירא] פליג בתרתי ולפי פירוש הר"י בן גיאת אם מת תחלה בנו ואחר כך מת אביו אחר שבעה יכול להוסיף עד לבו אבל אם מת אביו תחלה וקרע עד לבו ואחר כך מת בנו אין יכול להוסיף דעד לבו בלבד הוא מוסיף אפילו אחר ז' אבל הראב"ד פי' דלא פליג רבי יהודה ארישא ולפיכך אין הפרש בין אביו ואמו לשאר קרובים בענין תוספת ודוקא שיהיה אחר שבעה כדלקמן ולפיכך בין מת אביו תחלה וקרע ואחר שבעה מת אחד מקרוביו מוסיף וכן בהפך והרמב"ם כתב אמרו לו שמת אביו וקרע ואחר ז' מת בנו והוסיף תחתון מתאחה עליון אינו מתאחה אמרו לו שמת בנו וקרע ואחר ז' מת אביו אינו מוסיף אלא קורע קרע אחר שאין אביו ואמו בתוספת ע"כ וזה נראה עקר. ועוד פשוט באו לו בשורות בבת אחת מכמה קרובים קורע על כלם קרע. אבל אם באו לו שמועות מאביו ואמו ומשאר קרובי' קורע קרע אחד על שאר קרובי' ועל אביו ואמו קורע קרע בפני עצמו וכתבו התו' דאם באו לו שמועות בבת אחת מאביו ואמו שמתו שניהם דדי בקרע אחד על שניהם וכן כתב הראב"ד. ועוד פשוט דכל ז' קורע לאחר שבעה מוסיף פירוש בודאי אם באו לו שמועות בבת אחת או שמתו כאחד די קרע אחד לכלם אבל אם היה בזה אחר זה והיה תוך שבעה ימי אבלות לא די שיוסיף על הקרע הראשון אלא צריך קרע לכל אחד ומרחיק ג' אצבעות מן הקרע הראשון וקורע אבל אחר ז' פי' שמת לו אח' אחר שעברו שבעה ימי אבלו' מן הראשון די שיוסיף על הקרע האחר הראשון וכן עד כמה וכן פסקו הגאונים ורי"ף כתב כמ"ד דתוך שבעה קורע לאחר זמן מוסיף וכן כתב הראב"ד. עד היכן הוא מוסיף ר"ל אם מתו לו כמה מתי' זה אחר זה אחר שבעה לכל א' והוסיף הקרע לכל אחד עד היכן הוא מוסיף על הקרע האחד עד שיגיע הקרע לטבורו מרחיק ג' אצבעות מן הקרע וקורע קרע אחר מלפניו נתמלא מלפניו הופכו לאחוריו ר"ל הופך החלוק ולובש מה לאחריו לפניו וקורע בו. נתמלא הכל קרעי' מלמעלה לפניו ולאחריו הופכו למטה ר"ל הופך החלוק ונותן הקרעין למטה והשלם של מטה למעלה וקורע שם. והקורע למטה פירו' בשולי הבגד או מן הצדדין ר"ל מה שתחת בתי ידים לא יצא ידי קריעה. היוצא בבגד קרוע לפני המת ר"ל שהיה קרוע קודם ולא קרע עליו גוזל החיים והמתים ר"ל גונב דעת החיים שסבורים שקרעו על המת הזה ואת המתים שלא יצא ידי קריעה פשוט. חולה שמת לו מת אין מודיעין לו ואין מקרעין לו שמא תטרף דעתו פשוט. אין קורעין לכבוד אשתו אלא על חמיו ועל חמותו פשוט בגמרא.
<h2>דף כז.</h2>
היה מגלח ראשו ואמרו לו שמת אביו הרי זה משלים ראשו אחד המגלח ואח' המתגלח פשוט בירושלמי בשבת [פ"א ה"ה]. לא יניח אבל תינוק בתו' חיקו מפני שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות פשוט באבל רבתי במדרש איכה. כפיית המטה האבל חייב בה משיסתם הגולל דהיינו משחל עליו האבלות. ולא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו זולתי מטה המיוחדת לכלי' ואם יש לו י' מטות בי' מקומות חייב לכפותן פירוש והוא ישן פעמים כאן ופעמים כאן אף על פי שעקר שכיבתו בבית שמת לו המת. וכן אם היו ה' אחים ומת אחד מהם כולם כופין מטתם פי' שאפילו ששום אחד מהם אינו שוכב בבית המת שאין מיתת המת בבית גורמת הכפייה אבל חובת האבל היא זה פשוט. ומטת האכסנאי' כתב הראב"ד שאם יש לו אכסנאין בתוך ביתו שאין חייב לכפותן והרמב"ן כתב שחייב לכפותן וכשיבאו זוקף להם מטות הצריכות להם וכשיצאו חוזר וכופן. ועוד פשוט דרגש מתיר קרביתיו והוא נופל מאליו ולא די לו בזקיפה פירוש מטה של עור ותולים רצועות בשפת העור סביב וכשרוצים לנטותו עונבים הרצועות (בארובות) [בארוכות] המטה וכשמתירין אותו העור נופל. היה ישן על גבי מטה רוצה לומר שלא הניח עליו כר וכסת אלא שישן על גבי חבלים שנתכוון לצער עצמו או על גבי כסא או על גבי אורייני ר"ל דף שבכסוי הבור ואפילו על גבי קרקע לא יצא ידי כפייה שאין החובה לישן על גבי מטה כפויה אבל כפיית המטה היא החובה ואפילו ישן על גבי קרקע והרמב"ם כתב שחובת האבל לישן על מטה כפויה וראשון נראה עקר וכן כתב הראב"ד. ותניא באבל רבתי היו לו ה' בתים בזמן שמשתמש בכלן כופה כלן ואם לאו אינו כופה אלא בבית שמשתמש בו בלבד. ועוד תניא שם ה' אחים שהיו אוכלין אצל אביהם ומת אביהם בזמן שכל אחד הולך וישן בביתו כופה בביתו ואם לאו אינו כופה אלא בבית שמשתמש בו בלבד. הדר באכסניא אצל חבירו אם היה לבו גס בו כופה ואם לאו אינו כופה. ועוד בירושלמי [פ"ג ה"ה] הדר בפונדק אין מחייבין לו לכפות שמא יאמרו כשפים הוא עושה. ועל זה סומכין באשכנז וצרפ' שאין נוהגין בכפיית המטה לפי שדרין בין הגוים וכל היום מצויין גוים בבתיהם. כתב ריב"א ז"ל שהמטות שלהם לא היו ראשיה' בולטות כעין שלנו והיה ניכר בהן הכפיה אבל מטות שלנו ראשיהן בולטות ואין הכפייה ניכרת בהן ואינו חייב לכפות ע"כ. וראיתי בכל המקומות שמהפכין הכר או הכסת רמז לזה אע"פ שלא דברו חכמים אלא במטה של עץ ושל חבלים.
<h2>דף כז:</h2>
אבל יום ראשון אסור לאכול משלו פיר' וזהו שקורין הבראה בכל מקום פשוט פי' יום סעודה ראשונה. ובירושלמי [פ"ג ה"ה] כתב תבא מארה לשכיני' שהצריכוהו לאכול משלו. ואם מברין או על מטות כפויות או זקופות כתבתיו לעיל בכפיית המטה. ואמרינן באבל רבתי דמברין אצל האיש ואין מברין אצל האשה וכתב הרמ"ה דנשים מברות הנשים והן חייבות בהבראה. אבל מספק לי אשה שהיא נשואה והיא אבלה מא' מקרוביה אם חייבת לאכול משל אחרים אם קרוי של בעל משל אחרים או שמא כיון שחיי' במזונותיה כאוכלת משלה דאמי וחייבת לאכו' מאחרי', ונראה לי שאינה יוצאה בשל בעל כיון שחייב במזונותיה ועוד שאוכלת תדיר עמו אינו נראה כלחם אחרי'. וכן הדין בשכיר או מלמד שאוכל אצל בעל הבית בשכרו ואירעו אבל אינו אוכל אצל בעל הבית סעודה ראשונה. אמנם נראה מי שנתן מזונות לעני או ליתום או לבנו ולבתו הגדולים מעצמו בלא תנאי ואירעם אבל אינם צריכין לאכול משל אחרים אלא מבעל הבית דלחם אנשים קרינן בהו ע"כ מדברי הרמ"ה. ועוד פשו' ואין מוליכין לו הבראה בכלים חשובים אלא בסלים ואפילו במועד. כל שאין מתאבלין עליו כגון הרוגי מלכות ומאבד עצמו לדעת וכיוצא בהם אין מברין עליהם כדאיתא. אבל כיון שנענע בראשו שוב אין מנחמין רשאי' לישב אצלו פשוט פי' הוא אסור בשאלת שלום וכשרוצה לפוטרן מנענע בראשו ושוחה כתלמיד השוחה לרבו ליתן לו שלום וזו היא פטירתן. אין אומרין לאבל שב דמשמע שב באבלות פשוט. אבל אינו רשאי לעמוד אפילו לפני נשיא פשוט. מת שאין לו מנחמים ר"ל אבלים שיתאבלו עליו באין י' בני אדם ויושבין במקומו כדאיתא בשכנו של רבי יהודה שלא היו מנחמי' וכל יום היה כונס י' והיה יושב במקומו אחר ז' ימי' נראה לו בחלומו ואמר לו תנוח דעתך שהנחת דעתי פשוט בשבת [קנ"ב ע"א].
כתב הרבי אשר כתיב ולחם אנשים לא תאכל מכלל דכ"ע מחייבי למיכל לחם אנשים והטעם כי האבל דואג ונאנח על מתו ואינו חושש לאוכל כי רצונו למות גם הוא ע"כ צווהו לאכל משל אחרים והפוחת לא יפחות מסעודה ראשונה וטעמא דמסתבר הוא וע"כ החמירו בסעודה ראשונה דאינו משגיח כלל ביום (שלישי) [ראשון] דיום מר איקרי ונבאר ביאור דע"כ נהגו כל שבעה ימים מפני עניי ישראל שאינם יכולין לעשות מלאכה ולא יתביישו שאף לעשירי' עושין כן ע"כ נקרא הסעודה בי טעמא שמטעימים שם האבלים ולפי דעתי מפני שדורשים שם ונותנין טעם על מה שאירע לו הרע הזה כדי שישוב אליו וירחמהו או לנחם אותו או לדבר על לבו עד כאן לשונו. ההולך להברות האבל כי (יום הוא) [הוא יום] ראשון אסור לאכול משלו לא יברהו אלא על מטות זקופות ולא כפויות ואם היה לב המברה גס עם האבל שהוא אוהבו וידע שלא יקפיד אם ישב עמו בארץ יברהו על מטות כפויות ושאין לבו גס עמו אינו כופ' פשוט ופירש הראב"ד הא דאמרי' שאין לבו גס בו אינו כופה וגם האבל אוכל עמו על מטה זקופה מפני כבוד המברה ולקמן אכתוב דין הבראה. מכבידין ומרביצין בית האבל ומדיחין קערות כוסות וקיתוניות וצלוחיות ואין מביאין לא את המוגמר ולא את הבשמים בבית האבל פשוט.
<h2>דף כח:</h2>
בזמן הזה לא נהגו לעשות מעמדות כמו שהיו עושין אותם מקד' שהיו עושין אותם בבית הקברות עומדין ויושבין כמה פעמים ואמרי' במגלה דאינו בפחות מי' והיו עושין ביום א' ובקרובים ודוקא במקום שנהגו כדאמרינן בבתרא ועכשיו אין עושין אלא מעמד א' אחר שקברו את המת עושין שורה ואומרים קדיש ובאשכנז וצרפת אומרי' צדוק הדין ואח"כ אומרים קדיש ומנחמי' האבל ואומרין לו תתנחם מאבל זה מן השמים ומלוין האבל עד ביתו וכן נהגו בספרד.
